שמי אורית מרק, אני מעותניאל.
גדלתי במשפחה גדולה ושמחה. אני האמצעית בין תשעת הילדים במשפחה.
ב1 ביולי 2016 הנורא מכל קרה.
ההורים שלי נסעו יחד עם 2 מאחי הקטנים, בדרך חיכו להם מחבלים אשר פתחו בירי על הרכב. 27 קליעים חדרו לרכב.
אבא שלי, הרב מיכאל “מיקי” מרק נרצח במקום, אמא שלי חוי, נפצעה קשה מאוד ואחי ואחותי נפצעו גם כן.
הורים שלי נפגשו שהיו בני 13. הם היו זוג מושלם כל כך מיוחדים וטהורים הם השלימו אחד את השני בצורה מדויקת. כל זה אבד. לעד.
ההורים שלי גידלו וחינכו אותנו עם ערכים של כבוד, אהבה ואכפתיות לזולת. אבא שלי היה רב ומנהל ישיבת ההסדר בעתניאל.
הוא היה איש מיוחד, עם ראש פתוח. הוא קיבל כל אחד עם חיוך גדול וקיבל כל אחד בדיוק כמו שהוא.
אני עדין מתקשה להאמין שזה אמיתי, שאבא שלי שאיננו. ימי השבעה היו עמוסים, הרגשתי שהם לא יגמרו לעולם.
זכינו שכל כך הרבה אנשים מיוחדים באו לבקר אותנו בביתנו, בזמן שאבא שלי צפה ביופי הזה מלמעלה בינות העננים.
כל כך מיוחד, כל כך הרבה אנשים הציעו עזרה, רבים תמכו וחיזקו. בין כל האנשים הטובים הללו היו גם “משפחה אחת”.
העמותה המדהימה הזו אשר עמדה לצדנו, לימדה אותנו איך אפשר להמשיך הלאה, איך להמשיך תא הדרך שאבא שלנו התווה לנו. הם לימודנו אותנו על הכוחות החבויים בנו.
הפיגוע שינה את הכל. חיינו לא היו אותו דבר מאז. אבא שלי איננו, אמא שלי נפצעה כל כך קשה שהיא אינה מסוגלת לדאוג לנו כמו פעם.
אבא שלי השלים אותה, ועכשיו היא לומדת, לאט, לחיות בלעדיו.
אמא שלי הייתה מאושפזת בבית חולים בארץ לשלושה חודשים ארוכים,
היא איבדה עין אחת בפיגוע ועברה ניתוחים רבים בראש ובצווארה.
היא נסעה לארה”ב יחד עם אחד מאחי כדי לעבור שם ניתוחים נוספים בפניה ובתוך ראשה, במוח. היא גיבורה אמתית.
מאז הפיגוע אחותי הגדולה, בעלה וילדיה עברו לגור בבית של ההורים שלי.
הם עשו זאת כדי לטפל באחים הקטנים שעדין גרים בבית. נכון שאמא שלנו כבר חזרה הביתה אך היא לא יכולה לדאוג לנו כמו פעם.
אנחנו דואגים להיות ביחד בשבתות, כי כשאנחנו יחד אנחנו מרגישים שלכל אחד יש חלק מאבא שלנו אצלנו, וכך רוחו חיה דרכנו.
אנחנו שונים אחד מהשני, אך אבא שלנו לימד אותנו לקבל את השוני בינינו ושלמור על ראש פתוח.
האהבה והכבוד שלנו אחד כלפי השני, זה מה שאבא שלנו היה רוצה, את התמיכה למרות ההבדלים והשוני.
כאן ב”משפחה אחת”, פגשתי אנשים מכל מני מקומות, צעירים ומבוגרים, דתיים ושאינם דתיים,
אנשים שגדלו כמו במקום קטן ואנשים שגדלו בערים גדולות כמו תל-אביב או ירושלים.
עובדי היי-טק או נשים שנשארו בבית לגדל את הילדים שלהם ועכשיו הן אלמנות, כמו אמא שלי,
ולמרות כל ההבדלים זה נותן לי כח כי ב”משפחה אחת” אני נורמלית.
זה המקום היחיד בו אני יכולה להיות אני באמת. זהו מקום בו אפשר לבכות ולצחוק באותה נשימה.
זה מקום בו באמת מבינים אותי ומקבלים אותי, כמו שאני.
הניסיון הזה לימד אותי שאנחנו לא יודעים מה יקרה מיום ליום.
החיים הם בלתי צפויים, אך למרות כל זאת ועל אף הקשיים החדשים שהם חלק מחיי עכשיו, למדתי לקבל את הטוב בחיי.
ויש כל כך הרבה טוב. אני אוהבת את משפחתי, אני היום נשואה בשמחה, ושמחה לראות את היופי בעולם הסובב אותי.
אני מסוגלת לחייך ולצחוק. בחרתי בראיה וגישה אופטימית לעולם, ואני יודעת שזה מה שאבא שלי היה רוצה.
הוא היה רוצה שנמשיך להיות שמחים.
בשבילי, כשאני בוחרת להיות שמחה ולראות את הטוב בעולם, אני מנצחת במלחמה נגד הטרור, כל יום.
זה נותן לי את הכוח לדעת שיש אנשים בכל העולם שדואגים ואכפת להם מנפגעי הטרור, ומראים את תמיכתם בהם.
אני שואבת כוח רב בזכות שיש לי להמשיך את דרכו של אבי, להאיר את העולם בדיוק כמו שהוא היה עושה.