מחנה קיץ 2018 של “משפחה אחת”

gala-evening-1024x693

מחנה הקיץ של “משפחה אחת” היא הזדמנות לילדים וצעירים שכולים להתכנס יחד לשבוע של חוויות,

אחוות חברים ופעילויות מלאות אתגר ושמחה.

זאת גם הזדמנות בעבורם לפנות זמן להתמודד עם השכול, הכאב והגעגועים.

שיתוף הסיפור האישי וקבלת כלים להמשך ההתמודדויות הרבות אשר עוד מחכות להם לאורך הדרך.

נושא המחנה השנה היה “תנועה”, כדרך לראות את המסע הארוך וההתקדמות

שכל אחד ואחת מהמשתתפים במחנה עבר במסע הארוך של השיקום.

“עבור הרבה מהילדים, תנועה והתקדמות היא מושג ורעיון קשה לקבלה.

הם מרגישים תקועים רוב הזמן” אמרו אופיר אלגרבלי, ראש מחלקת הנוער של “משפחה אחת”.

“לכן אנו בונים מקימים פעילויות שונות ומגוונות אשר תעזור להם לראות שהם כן התקדמו,

לחשוב על הדברים שתמכו ועל שעזרו להם לנוע קדימה במסע הארוך הזה שלהם.”

 

העבודה והפעילות הרבה הזו מגיעה לשיאה בערב האחרון במחנה.

ערב הסיכום היא גולת הכותרת של הפעילות.

חוץ מאורחת ערב חוויות ומשותפת והופעה מיוחדת,

בערב זה כל הילדים והצעירים מתכנסים יחד מגיל 8-24 וכמה מהם עולים לבמה וחולקים את סיפורם

סיפור מסעם והתקדמותם למול חבריהם האוהבים.

“אנחנו שונים, לכל אחד שיושב פה יש את סיפור משלו, אישי וייחודי”

אמרה מאי בת ה15 שר הנחתה את הערב המיוחד הזה. אביה של מאי נהרג במהלך מלחמת הלבנון השנייה.

“אבל הזמן הזה, הוא זמן שבו כל הסיפורים שלנו מתאגדים לספר אחד ולסיפור של ביחד.”

IMG_7738-1024x683

איילת  אשר שכלה את אביה באינתיפאדה השניה כאשר הייתה בת 7 חודשים בלבד סיפרה,

“אני לא זוכרת את אבא שלי ובמשך הרבה שנים לא אפשרתי לעצמי לכאוב.

כי למה שזה יכאב? למה שאני אתגעגע למישהו שאני לא מכירה?

וכל פעם שהגיע איזה שהוא רגש מיד חסמתי אותו.

לא נתתי לו מקום. תמיד הייתי חזקה. זאת שזה לא מפריע לה.

שאפשר לדבר איתה על הכל אבל לא כי אני פתוחה בנושא, אלא כי כביכול לא אכפת לי.”

“בזמן שלי פה במשפחה אחת, בעיקר בזכות החברות שחלקם כמוני,

למדתי לתת לעצמי להרגיש. למדתי לתת לכאב שלי מקום. למדתי שגם לי מותר להתגעגע.

גם אם אני לא מבינה בדיוק למה. מותר שיהיה לי אכפת”

 

אביה של שירה נרצח בפיגוע ירי.

“מחבלים חיכו לנו וירו יותר מ200 כדורים על הרכב. אבא שלי נהרג במקום, שאר המשפחה לא נפגעה,” סיפרה.

לא אשקר לכם,

אני מופתעת מעצמי שאני עומדת כאן ומדברת מול כולכם,

בחיים לא דימיינתי סיטואציה כזו.

אני לא אחת שמדברת,

קשה לי לשתף ולתרגם למילים את מה שעובר לי בלב

אבל בזכות אנשים טובים למדתי לדבר,

הצלחתי להרגיש שווה ורגילה למרות החוסר.

ככל שאני גדלה אני לומדת להבין שזה בריא וחשוב להוציא את מה שיש לי בלב,

גם אם זה קשה. ובמקרה שלי קשה מאוד”

 

רון שכלה את אחיו לפני ארבע שנים,

בזמן מבצע צוק איתן,

היא הגיע למחנה הראשון שלה זמן קצר לאחר מכן,

השנה היא מביטה על התקווה שעברה והתהליך שעברה במשך ארבעת השנים שחלפו

“אני מסתכלת על רון של אז מול רון של היום,

ומגלה שתי דמויות שונות לגמרי.

הגעתי לכאן ילדה ביישנית ומסוגרת,

לא ידעתי מה זה שכול ואיך בדיוק משפחה אחת יכולה להיכנס לתוך החיים שלי.

היום אני רון בוגרת יותר,

פתוחה,

יודעת להגיד מה שיושב לי על הלב ולא מפחדת להביע דעה,

והכי חשוב השכול הוא חלק ממני,

אבל לא החלק היחידי, ואני  יודעת איך לשלב אותו בחיים”.

1

מוריה דיברה על התהליך שהיא עוברת מאז שאחיה הגדול אליאב נרצח לפני שנתיים,

“כשאח שלי נהרג חשבתי שאם אתעסק בשכול ובאבל,

אני אפול ואשבר.

פחדתי ממש.

לא רציתי שיראו אותי חלשה ולכן הדחקתי וחשבתי שאני ממשיכה בחיים.”

 

ואז קיבלתי טלפון מנעמי, הרכזת של הקבוצה שלי.

אחרי תקופה שחיכיתי שמשהו יקרה.

התלהבתי שסוף סוף אני מצטרפת לעמותה

ויחד עם זה, גם חששתי,

מהקבוצה הגדולה,

מהקפיצה למים,

ובעיקר הבנתי שאם אני שייכת לפה זה אומר שאני אחות שכולה.

הבנתי שאני בוחרת לא להתכחש יותר למציאות הזאת.

חודש אחר כך, באתי למפגש מלאת חששות מאיך ומה יהיה.

חשבתי שכל השיח בקבוצה ייסוב סביב השכול, וכשגיליתי שלא הופתעתי,

לא הבנתי מה בעצם עושים כאן. לאט לאט גיליתי, שכאן פשוט נמצאים ביחד,

חיים את החיים ולומדים לחיות אותם ביחד עם השכול.

בקבוצה נפגשתי עם אחים ואחיות אחרים כמוני,

שמתמודדים בצורה כזאת או אחרת עם אותו הדבר.

הרגשתי שאולי איבדתי אח אבל זכיתי בהרבה אחים ואחיות אחרים.”

 

 

Leave a Comment

Your email address will not be published.