מפגש שציין עשור של שותפות בין מחנה קיץ טימברליין בקנדה ל”משפחה אחת”

התקיים מפגש שציין עשור של שותפות  בין מחנה הקיץ טימברליין  (Timberlane) בקנדה ל”משפחה אחת”.

מדי שנה נשלחים ילדי העמותה למחנה קיץ בקנדה במהלכו הם נפגשים עם ילדים מקנדה ומשתפים בסיפורם האישי. בערב שבת של המחנה, מציגים הילדים את עצמם בפני כל המחנה ומספרים את סיפורם וכך נחשפים האנשים במחנה לחוויית השכול של הילדים ולפעילותה של העמותה.

בקיץ הקרוב תהיה זו השנה העשירית בה יצאו ילדי העמותה למחנה.

במפגש שהתקיים השתתפו חניכים ומדריכים שלקחו חלק במחנה לאורך השנים מהעמותה ומקנדה. בין הנואמים:

חנן חיים, שאיבד את אביו בפיגוע בקו 14 בשנת 2004, בדיוק ביום הולדתו ה-16. כיום בעל חנות גבינות בשוק מחנה יהודה בירושלים, ידריך במחנה.

עידו יאורי שאחיו עמית נהרג במבצע ‘צוק איתן’. עידו ישתתף השנה במחנה וסיפר עד כמה מתרגש מכך.

סתיו הררי מנתניה שאביו דב, מג”ד במיל’, נהרג מאש צלפים בפעילות מבצעית בגבול לבנון בשנת 2010, כשהיה בן פחות מ-15. השתתף במחנה 3 פעמים.

עינב מלמד מקיבוץ נירים, שאביה נהרג ב’צוק איתן’, שרה בקולה.

תמונה1

מדבריו של סתיו הררי:

קוראים לי סתיו הררי. אני גר בנתניה ואני עוד מעט בן 20.

בן לאבא דב ברי ולאמא רונית,יש לי 3 אחיות גדולות מור,שיר ונוי.

משפחה קטנה וצנועה שחיה את חייה הרגילים- אבא עבד בעסק המשפחתי עם אביו ואחיו והיה נגר, אמא סייעת בבית ספר יסודי, מור קצינה במודיעין, שיר ונוי עבדו בחנות ציוד משרדי ואני תלמיד בחטיבה. משפחה שאוהבת לבלות יחד ולצחוק, אם זה באירועים מיוחדים או סתם בערבי שישי וחג.

הקשר של אבא ושלי היה קשר חברי, אהבנו ללכת לים ,לדוג דגים,לבנות דברים והייתי עוזר לו בעבודות הנגרות לפעמים.

לפני כחמש שנים, כ”ג באב תש”ע, ה3 באוגוסט 2010, כמה ימים לפני שמלאו לי 15שנים, אבי נהרג מאש צלפים בעת פעילות מבצעית בגבול לבנון. אבי היה מפקד גדוד מילואים בדרגת סגן אלוף.  אהב את הצבא וראה בשירות הצבאי זכות והאמין שיש לתרום כמה שניתן בשביל להגן ולשמור על מדינת ישראל. אהב לתת ולהתנדב, לא אמר “לא ” לאף בקשה של איש, שימש דוגמא אישית והשתתף עם חייליו בכל פעילות, התחשב בכל צורך אישי של כל אחד ואחד והקריב מעצמו בשביל אחרים- תמיד עם חיוך על הפנים.

קשה באמת לתאר את הכאב והצער שמלווה אותנו מאותו היום, כפי שקשה לדמיין את החיים בלעדיו. בכל יום בכלל ובאירועים מיוחדים בפרט – בשמחות, בחגים ובשבתות שעברו מאז, תמיד חסרונו מורגש. הגעגוע עמוק והמחשבה – איך היה נראה הכל אילו היה איתנו, לא מרפה.
……
כשהצטרפתי ל”משפחה אחת” הבנתי שיש לי למי לפנות ועם מי לדבר. שיש מי שיבין אותי ואת הכאב שלי וכמובן, שאני אבין את שלו. חברים יכולים לאהוב אותך ולתמוך בך אבל בסופו של דבר הם לא יכולים להבין ולהזדהות עם מה שאתה מרגיש ואתה זה שנשאר עם האובדן והכאב. ב”משפחה אחת” יש אפשרות לשלב את העצב והאובדן ועם זאת, להמשיך ליהנות ולחייך למרות הקושי.
……
בעוד כ3 חודשים אני הולך להתגייס לצה”ל בתור לוחם ולצערי אבי לא יזכה להיות איתי ביום המשמעותי הזה ולראות אותי על מדים,אני יודע שזה היה גורם לו להרגיש גאווה והוא יהיה איתי תמיד גם לאורך השירות וגם לכל החיים.

עכשיו אני רוצה לספר לכם על החוויה שלי מהמחנה “טימברליין”. יצא לי להיות 3 פעמים במחנה וכל פעם מחדש שמחתי לחזור ולראות את החברים שהכרתי. היחס שקיבלנו מהמשפחות המארחות, מהחניכים והמדריכים במחנה היה יחס חם ואוהב מעל ומעבר,אני בקשר עד היום עם חלק מהאנשים שהכרתי ואני מרגיש שזאת תהיה חברות לכל החיים. במחנה למדתי להיות עצמאי ואחראי לעצמי.

נהניתי מכל רגע במחנה ואזכור זאת תמיד.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכם צוות “טימברליין” ו”משפחה אחת”, משפחה לא רגילה, אבל כזו שנותנת לך הכוח להמשיך בחיים, על אף הקשיים. על שנתתם לי את האפשרות לעמוד לפניכם ולספר את סיפורי האישי והחוויה של מהמחנה.
תודה.

נאומו של חנן חיים:

ערב טוב לכולם…קוראים לי חנן חיים.

אני בן 27 נולדתי גדלתי וחונכתי בירושלים.

אני הבן האמצעי כאשר יש לי אחות גדולה מורן בת 30 ואח קטן שאולי אתם מכירים אבנר… (הילד היפה שהיה נראה כמו ילדה יפה בזמן המחנה).

אני בן לפאני, אמא אוהבת ודואגת ואבא, יהודה, שבגללו\ בזכותו אני עומד פה היום.

כיום אני עצמאי, יש לי חנות גבינות חמודה ליד שוק מחנה יהודה. כולם מוזמנים..

הוצע לי להתלוות לקבוצה כמדריך נוער. בכנות, ריגוש אמיתי.

גם ילדים, גם מחנה אדיר, וגם זכות בשבילי לתת את המעט שאני יכול ולהחזיר לילדים המקסימים ולכל משפחת “משפחה אחת”. הקשר שלי למשפחה אחת החל לפניי 11 שנים אחריי שאבא שלי נהרג בפיגוע תופת באוטובוס בקו 14 בירושלים. בפיגוע נהרגו 8 נפשות יהודיות שכל רצונם היה להגיע ממקום למקום.

רצה הגורל והפיגוע היה בבוקר יום א’ 22.2.04. יום הולדת 16 שלי. ממש מתנה נפלאה לסוייט סיקסטין (:

זה תופס אותך לא מוכן..יום ראשון אני עם הבגדים הכי יפים בארון שלי מגיע לביה״ס,מינימום אלן דה לון,בלונים וחברים ששמחים בשמחתי..הראש אפילו לשנייה אחת לא חושב על שום דבר רע. ימי נעורים נפלאים… ואז אני זוכר שהתחילו לדבר בשכבה שהיה פיגוע בירושלים, מודה זה מבאס, אבל באותה תקופה לא היה שבוע בלי מקרה טרור כזה או אחר,אז אתה פשוט משתדל לדחוק את העצב הקולקטיבי ולנסות ליהנות מיום המזל שלך, הרי ביום הולדתו של האדם המזל מאיר לו חיים..אז זהו, שלא.

אני זוכר שראיתי את דודים שלי פתאום ליד המזכירות,הכל היה מאד מעורפל ומטושטש.״אבא נעדר״.

מה היו הסיכויים בכלל? אבא שלי עבד במכולת של המשפחה במרכז העיר.הוא לא אמור להיות באזור הזה של הפיגוע בכלל,זה בטח טעות ועוד מעט הוא יתקשר וכולנו נוכל לחזור לחיים הרגילים ולחגיגות היום הולדת שלי..

נסעתי איתם לבית שלי בגבעת זאב, כשהגענו כבר היו המון דודים שכנים וחברים של המשפחה שפשוט היו שם,כלום לא היה בטוח, אני זוכר את אחי אבנר, בן 10 בלבד. ילד.

אוו אלוהים זה כזה נורא באמת.

מאיזה סיבה הוא צריך לגדול בלי אבא?

אחריי שעה, אולי יותר, אולי פחות, אין באמת תחושת זמן אמיתית..

שאנחנו בבית נכנסו מקצין העיר, והודיעו שזיהו את אבא.

זהו. נגמר. התרסקות אנרגטית שאי אפשר לתאר בכלל.

מפה מתחיל החיים שלפניי והחיים שאחרי.

לצערי ה-לפניי היה רק 16 שנים.

16 שנים שזכיתי להיות הבן שלו, ולהתחנך לפי מידותיו, נתינה שמחה ואהבה.

אני יכול לדבר ולספר את הסיפור שלי עוד שעות, לא כי אני גאה בזה. כי אני חלק בפאזל גדול שכל אחד מאיתנו פה משלים לפאזל הגדול ולתמונה השלמה. אז קצת יותר נוח להיפתח…

אנחנו יושבים פה היום ביחד לא כי בחרנו, הלוואי שלא הייתי צריך להכיר אתכם בכלל בחיי, בעצם לא, הלוואי הייתי מכיר אתכם, אנשים טובים באמת, בנסיבות קצת יותר משמחות.

“משפחה אחת” הפכה להיות חלק בלתי נפרד מההתמודדות האישית שלי ושל משפחתי..

בתור נער צעיר,המחנות קיץ בארץ, ואפילו פעם אחת שטסתי למחנה בקנדה  לפניי 11 שנים.

היו פשוט טיולים שמצד אחד יודעים לשחרר אותך ולגרום לך להבין שאסור לנו להפסיק לשמוח וליהנות ולחיות את החיים, כי הנה אנחנו, חיים.

וכמובן שגם לגעת במקומות הקצת יותר אפלים ולפתוח את הלב.ולדבר.לדבר לדבר לדבר. זה לא מובן מאליו, באמת.

אני רוצה להודות למשפחה אחת ולצוות המחנה על ההזדמנות שניתנה לי לצאת בתור מדריך למחנה.

בכנות, ראיתי את הסרטון באתר, ויש מצב שאני מתרגש יותר מכל חניך וחניך יחדיו,ויחד עם זאת על הזכות שניתנה לי ללוות ביחד עם רועי אדוה ונטע, 25 ילדים מקסימים וטובים שאני בטוח שייקחו מההרפתקה הזאת הרבה כוחות להמשיך הלאה בחיים וילמדו שאת מה שקרה אי אפשר לשנות, אבל אפשר להאיר את החיים באור של אופטימיות וחיות כמו שיקירינו היו רוצים.

תודה רבה לכולם. באמת. מעומק ליבי אני מודה לכם, אתם אנשים טובים וזה לא מובן מאליו בכלל.

אני מקווה ללמוד, מהחניכים הישראלים, מהצוות המקצועי בקנדה. ואני מקווה גם להשאיר חותם קטן בשם חנן איי שם ביערות ובאגמיי קנדה, ובלב הילדים.

הלוואי שהמחנה יתגשם כמו שאני חולם עליו , בשביל כולם.

״איפה הייתי 10 שנים בכל קיץ?״ עדיף מאוחר מלעולם לא(:”

באהבה רבה. חנן.

Leave a Comment

Your email address will not be published.