בשביל האחים

אייל בן-מלך (43) הוא הבן השני מבין ארבעה ילדים. לפני 35 שנים, בהיותו בן 7, השתתף יחד  עם משפחתו בצעדת ירושלים. אחיו הגדול, גולן, פרש מהצעדה כדי להביא מים וכששב אליה הגיחה לכיוונו משאית במהירות גבוהה ללא יכולת לבלום. גולן בן ה-9 נהרג במקום.

אייל מתאר כי האובדן תמיד נכח בחייו אך מעולם לא נתן לו מקום ממשי. גולן היה ילד מבריק ומצליח ואייל חש שהציפיות הרבות שהיו מגולן, הוצבו כעת בפניו. הוא הרגיש שהמשימה קשה וגדולה עבורו וכי אין ביכולתו למלא את החלל החסר.

הוריו השתדלו מאד לשמור על אורח חיים רגיל, על-אף הטרגדיה הנוראית, ולא ויתרו לילדיהם על עבודה קשה והישגים גבוהים בלימודים. לאורך השנים, מעולם לא נתן אייל כל חשיבות מיוחדת לעובדה שחווה אובדן כה כואב וטראומטי בהיותו צעיר כל-כך. הוא לא דיבר על כך עם איש ולא שיתף ברגשותיו. לא ניסה לברר גם עם עצמו כיצד השפיע עליו האובדן.

שנתיים לאחר מותו של גולן נולד לאייל אח קטן, גילי.

אייל המשיך בחייו. הוא בגר, סיים לימודי תיכון והתגייס למסלול קרבי בחיל השיריון. למרות הטרגדיה המשפחתית, היה ברור לאייל ולהוריו כי הוא ילך לשירות צבאי כלוחם.

לפני 13 שנים, איבד אייל גם את אחיו הצעיר. גילי נהרג בפעילות ברמאללה, גם הוא בחיל השיריון. אייל מתאר שאז חש שבר גדול. הקשר בין אייל לגילי היה קרוב מאד. בדיעבד, לאחר שעבר תהליך של עיבוד האבל המתמשך שלו, גם האבל הראשוני שעד אז לא קיבל מקום, וחקר קצת יותר לעומק את עולמו הרגשי, הבין אייל שהוא חסר כל חייו את דמות האח הגדול שאבדה לו ומשום כך היה לו חשוב כל-כך להעניק דמות כזו לאחיו הקטן.

כחלק מהפעילויות השונות שאהב אייל לעשות בזמנו הפנוי, היה יוצא עם קבוצת חברים לטיולי ג’יפים. באחת הפעמים ביקש אחיו גילי להצטרף אליו ואל חבריו. הטיול היה מאורגן ומתוכנן לפרטים ונקבע, כתמיד, לימים חמישי-שישי.  גילי נהרג ממש באותו השבוע. הטיול בוטל ולא יצא לפועל במשך 13 שנים עד ללפני שלושה שבועות.

לאחר מבצע “צוק איתן” הרגיש אייל תחושות אמפתיה והבנה גדולה כלפי האחים השכולים שאיבדו את אחיהם במלחמה וחש צורך לפנות אליהם, לעזור, לתמוך. הוא רצה לדבר עימם על התחושות המוכרות, הכאב, ההתמודדויות.

אייל הבין פתאום שהטיול ההוא שקבע עם גילי לא התקיים בסופו של דבר ורצה לקיימו לזכרו. אייל עצמו עבר תהליך אישי בתוכו הרגיש הרבה בדידות ולאחר שנפגש עם אחים שכולים נוספים בקבוצת תמיכה של משרד הביטחון, הבין את החשיבות של שיתוף יחד עם אנשים שמתמודדים עם מציאות דומה. שם נולד החלום להוציא את טיול הג’יפים לזכר גילי. לשם כך, חיפש  קבוצת נערים, בנים, בגילאי העשרה, אחים שכולים, שיצטרפו אליו למסע. הוא מסביר שקלט לפתע כי אלו השנים שאיבד כיון שהאובדן של אחיו הגדול דרש ממנו להתמודד ומתוך כך, בהכרח, להתבגר.

אייל מתאר את ההתמודדויות המורכבות העומדות בפניו של אח שכול: מצד אחד, הוא עצמו חווה שכול ואיבד אח אהוב, על כל המשתמע מכך. מצד שני, הוא רואה את הוריו שנתפסים בעיניו כדמות יציבה ובטוחה שניתן להתלות בה ולהישען עליה, ברגעי שבר וקושי גדול. הדמות החזקה הופכת לפתע חלשה יותר ויש צורך להיות חזק עבורה. לפעמים אותה דמות שתמיד מחבקת, תומכת ומכילה, אינה פנויה רגשית לעשות זאת והאח השכול, שגם חושש להעמיס על הוריו שקשה להם גם ככה, שומר לעצמו את תחושותיו ואין לו מקום לפרוק ולשחרר, להתייעץ ולהיתמך. באמצעות הטיול המשותף, רצה אייל להעניק לאחים השכולים מקום שהוא רק שלהם.

כך, לאחר חיפושים רבים, מצא אייל את “משפחה אחת” ששמחה לשתף עמו פעולה והוא חבר אלינו והחלו להריץ את הרעיון. ביחד עם רחל, העובדת הסוציאלית של העמותה ורני, מנהלת מחלקת הנוער, נערך תהליך חשיבה משותף סביב הרעיון של טיול שמזמן למפגש כל-כך מרגש ומשמעותי והוחלט מהי הדרך המתאימה ביותר לעשות זאת. הוחלט כי הטיול יכלול אחים שכולים צעירים יחד עם אחים שכולים בוגרים יותר. אייל גייס את חבריו לטיול הג’יפים, צירף אחים שכולים בוגרים שהכיר במהלך דרכו, נבחרו 13 אחים שכולים מקבוצת הבנים הגדולים והקבוצה המעורבת ואיש טיפול שילווה את המסע כולו.

כך החל תהליך התגבשות המסע שנקרא “בשביל האחים”. משמעות השם היא כפולה- נסיעה של האחים השכולים בשבילי הארץ בשביל האחים שנהרגו, לזכרם. מטרתו של אייל הייתה להדגיש דווקא את החיים שממשיכים, לחזק את אלו שנשארו.

התהליך של הקבוצה כלל שני מפגשים אותם הנחה יוחאי- הפסיכולוג שליווה את הטיול: האחד של החברים שגייס אייל- האחים השכולים ונהגי הג’יפים שלקחו חלק פעיל מאד בכל התהליך. במפגש דברו על מהות המסע ומטרתו.

המפגש השני כלל את כל המשתתפים והצטרפה גם משפחתו של אייל. הוא היה באווירה קלילה ומשוחררת יותר.

ביום חמישי ה-7.5 יצא המסע לדרכו. האחים הצעירים שהשתתפו: נדב מאירי, עמית קובי, אלמוג ניסן, שגיא איזנמן, אביתר אטיאס, יותם אליהו, יצחק שראל, רז בן מאיר, יפרח, דוד צוקרמן, אבינועם רובין ושראל דיקשטיין.

אצל חלקם האובדן טרי מאד, מהקיץ האחרון ואצל אחרים ישן יותר. את הילדים ליוו רכזי הקבוצות מור וצביודה.

במהלך הטיול הייתה אוירה טובה ונינוחה. מדי פעם עצרו כדי לאכול יחד ולטבול במעיינות בדרך. בכל ג’יפ נסעו 2 אחים צעירים ואח שכול מבוגר. גם חבריו של אייל, ששימשו כנהגי הג’יפים, השתתפו בחוויה. בין האחים הצעירים, האחים הבוגרים והחברים המלווים נוצר חיבור טוב ושיח נעים בנושאים שונים. בערב ישנו בחאן בכנרת. התקיימה פעילות של מעגל תמיכה אותו הנחה יוחאי בו דברו ושיתפו בתחושות. בסוף הטיול היה סבב סיכום המסע.

הטיול היה מוצלח והתהליך כולו היה משמעותי מאד עבור אייל ועבור כל המשתתפים. אייל מספר שעל אף שהיה זה טיול ג’יפים- גברי באופיו ומהותו, הוא לווה בהרבה מאד רגש. היה מפגש משמעותי בין אחים שכולים שמתמודדים עם השכול כבר שנים רבות לבין אחים שכולים צעירים שאבדו את אחיהם לא מזמן ורק מתחילים את תהליך עיבוד האבל והאובדן.

בטיול הייתה תחושה של מכנה משותף שגם אם לא מדברים רק עליו, עצם קיומו נותן חיזוק וחיבוק גדול.

תמונה3 תמונה1תמונה2תמונה4

Leave a Comment

Your email address will not be published.