שרדה פיגוע וכעת משתתפת במרתון

בבוקר חורפי אחד בשנת 2011 חייה של קיי וילסון השתנו לנצח.

בעת שטיילה עם חברתה קריסטין לוקן ביער מטע שליד בית שמש, הותקפו השתיים בדקירות סכינים על ידי שני מחבלים.
קריסטין נרצחה, וקיי, שנפצעה קשה, נשארה בחיים רק הודות לכך שהעמידה פני מתה, למרות הכאבים המייסרים.
רק שלוש שנים חלפו מאז האירוע, אך קיי, שעברה מסע שיקום מפרך, זוכה להשתתף במרתון ירושלים, בריצה שתהווה לתקוותה מקור השראה לאחרים.

החלטתה המכרעת של קיי להשתתף במרתון, לא נבעה משיקולים פוליטיים או אידיאולוגיים. מטרתה הייתה לתמוך בעמותת ‘משפחה אחת’, העמותה לסיוע לנפגעי טרור, שעזרה לה ולאלפים כמותה לעבור את הדרך הארוכה והמפותלת לשיקום.
“לקח לי שלוש שנים לחזור להיות מסוגלת בכלל לחשוב על השתתפות באיזשהו סוג של פעילות גופנית מאומצת” היא מסבירה. אבל הצלקות עדיין שם. אף על פי שקיי הייתה בעברה אצנית למרחקים ארוכים, פציעתה הנרחבת אינה מאפשרת לה לרוץ את מסלול המרתון המלא. במקום זה היא תשתתף בהליכה של 10 קילומטרים לאורך המסלול.
צעידה זו מהווה עבורה אתגר לא פשוט, פיזי ומנטאלי, אך היא מאפשרת לה לחלוק עם הציבור גישה לחיים מלאת השראה ועצמה.
“אני אוהבת להתבדח שכואב לי רק כאשר אני נושמת…” היא אומרת. “כואב לקפוץ, לשאוף אויר, לפהק, להתעטש, להשתעל, לגהק.”
“אבל אני חייבת להסתכל על הצד החיובי שבזה: הכאב הוא תזכורת לעובדה שאני חיה, ולכן אני בוחרת להתייחס אליו בהשלמה”.
יש כאן גם מוטיב אישי של ‘גאולה’, היא מוסיפה, שכן עבור המרתון היא נדרשת להשתמש באותם כוחות לחימה והישרדות שגילתה בתוכה באותו היום במטע.
“נדקרתי 13 פעמים”, קיי נזכרת. “אבל איכשהו הצלחתי לקום. עם 13 דקירות בריאות ובסרעפת, יותר מ-30 עצמות שבורות, עצם חזה מרוסקת וכתף פרוקה, הצלחתי ללכת ביער יותר מקילומטר וחצי, יחפה ונשנקת”.
“זו הייתה ללא ספק ההליכה הארוכה ביותר בחיי. וזו הייתה הליכה מלווה בתחושת בדידות עמוקה מאין כמוה, משום שחשבתי שאני עומדת למות”.
” לכן עבורי המרתון הזה הוא חוויה כל כך מרפאת. כל תהליך השיקום הפסיכולוגי שלי התבסס כולו על עשיית דברים ביחד עם אחרים. עם ‘משפחה אחת’, עם העם היהודי…”
“מתקפת טרור לא משפיעה רק על אדם יחיד. היא משפיעה על כל העם בישראל, לכן ללכת עכשיו, לא לבדי, אלא כחלק מהעם היהודי, ולהשתתף באירוע כזה נהדר, ועוד בירושלים בירתנו הנצחית- מה יכול להיות טוב מזה?”
אך יותר מהכל, חשוב לה להוות השראה עבור אנשים במצבה “לא להרים ידיים”.
“אני רוצה להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה…משהו בעל משמעות. אם אנשים שרואים אותי צועדת יכולים לקבל השראה ותקווה, אז זה יפהפה.”
“אנשים קוראים לנו ‘קורבנות טרור’, אבל אני אומרת שאנחנו ‘שורדי טרור’. היא אומרת בהחלטיות. “ולא משנה כמה קשים החיים, אם ניקח רק צעד קטן בכל פעם- זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות, וזו הדרך האמיתית לריפוי”.
“אני ממש לא אוהבת להתייחס לעצמי כאל קורבן. נכון שהייתי קורבן של התקפה רצחנית, אך אני בוחרת באופן יומיומי לדבוק בחיים, ליהנות מהם, למצות כל רגע וכל הזדמנות.”
כרגע היא ממוקדת במרתון, אך לנגד עיניה כבר עומד האתגר הבא- האפשרות לטייל לאורכו של שביל ישראל, במסגרת קבוצה משותפת של מטיילים נוצרים ויהודים. זו תהיה מחווה נאותה לחברתה המנוחה קריסטין, נוצרייה מטקסס, שנרצחה בעת טיול בשביל ישראל עצמו.

Leave a Comment

Your email address will not be published.