שום דבר לא כשהיה

תמר פוגל. צילום: אלכס קולומויסקי
תמר פוגל. צילום: אלכס קולומויסקי

המילים של אבא ואמא חיות בתוכי לתמיד”. קטע מתוך הטקסט שכתבה תמר פוגל לזכר בני משפחתה

תמר פוגל, פורסם : 18.8.2013 ידיעות אחרונות

אמא ואני היינו ממש חברות טובות. אני הבת הבכורה, ועד שהדס נולדה הייתי גם הבת היחידה. לכל החברות שלי היו בעיות עם ההורים ורק אצלי זה היה אחרת. היינו עושות הליכות בערב ואני הייתי מספרת לאמא דברים על עצמי. ערב אחד יצאנו להליכה, זה היה בחורף והיה ממש קר. היו לי שתי חברות שהיינו יחד כזאת שלישייה, אבל מתישהו התחלנו לריב. אמא אמרה לי: “חברויות זה אף פעם לא הולך בשלישיות”. גם התחיל לרדת גשם ואנחנו רצנו ביחד, הגענו הביתה סחוטות וצוחקות.

ההורים שלי היו זוג מיוחד. הייתה ביניהם אהבה חזקה כזאת שילד פשוט רואה ומרגיש. אמא שלי הייתה אש ואבא שלי מים, ולשניהם הייתה נוכחות שהשפיעה עליך גם בלי הרבה מילים. תמיד הרגשתי שהם אוהבים שאנחנו עושים שטויות, שהם בעצם לא רוצים שנהיה ילדים טובים כאלה. בבית הספר באיתמר הייתי בורחת עם חברות למכולת.

באחת הבריחות, באמצע הדרך, פתאום ראיתי את אבא שלי הולך להוציא את אחי מהגן. אמרתי לו “אבא, תלך איתנו, ככה לא יתפסו אותנו”. אבא אמר “אין לי בעיה שתברחי, אבל אני לא שותף לזה”. היה לו זיק של שובבות בעיניים. אני והחברה המשכנו למכולת. בדרך חזרה שוב פגשנו את אבא. נצמדנו לגדר בית הספר כדי שהמורות לא יראו אותנו, ואבא התיישב על המדרכה ממול לראות מה נעשה. סינים שבדיוק עבדו בחצר הצמידו סולם לגדר וטיפסנו עליו במהירות כדי לא להיתפס. אבא ישב פשוט על המדרכה ממול, הסתכל עליי, התחיל למחוא כפיים ולעודד אותי בקריאות קצובות ‘תמר! תמר!’ בערב, כשסיפרנו לאמא, היא התפוצצה מצחוק.

הם גם ממש אהבו שאנחנו משתוללים, וככה נוצרה המסורת של ערב שבת. בכל שבת, כבר באמצע הסעודה, הילדים הקטנים היו הולכים לחדר, מוציאים לסלון שמיכות וכריות ומתחילים להשתולל, עד שבסוף כולם נרדמו בסלון.

בערב שבת היה הפיגוע. האחים שלי ישנו בסלון כששני מחבלים נכנסו אלינו הביתה. כשאני חזרתי הביתה שום דבר כבר לא נשאר כמו שהיה. אבא ואמא שלי נרצחו עם שלושת האחים הקטנים שלי ומאז יש בתוכי מאית שנייה של מראה שאף פעם לא אוכל לשכוח. אני נזכרת בפעם ההיא שעשיתי בייביסיטר אצל משפחה ביישוב ונרדמתי שם על הספה. האבא נכנס, ראה אותי ישנה ולא ידע מה לעשות. הוא לא רצה שאתבייש כשהוא יעיר אותי, אז הוא שלח לאבא הודעה: “תמר נרדמה, מה לעשות?” אבא כתב לו “תעיר אותה, היא חזקה, היא תהיה בסדר”. היום אני חושבת שאבא ידע עליי משהו שיכול לתת המון כוח, ושהמילים של אבא ואמא שלי יכולות להמשיך לחיות בתוכי לתמיד.

חמשת בני משפחת פוגל, ההורים אהוד ורות והילדים יואב (11), אלעד (4) והתינוקת הדס בת הארבעה חודשים, נרצחו בליל שבת, ה־11 במארס 2011, על ידי מחבלים שחדרו לביתם בהתנחלות איתמר. הם הותירו את הבת תמר ושני בנים, רועי וישי, היום בני עשר וארבע וחצי. הדברים שכתבה תמר מופיעים בספר “געגוע לחיבוק”, לצד סיפוריהם של 150 ילדים ששכלו את היקרים להם מכל מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ב-2000. הספר יוצג לראשונה במסגרת תערוכת “געגוע לחיבוק” שתיפתח ב-30.8 במתחם התחנה בתל-אביב, ביוזמת עמותת “משפחה אחת.

Leave a Comment

Your email address will not be published.